"מצאתי את עצמי פתאום על סף פאניקה. זה, הרגשתי בפתאומיות, הלך רחוק מדי. רחוק מדי, אף על פי שהמסע היה לתוך יופי עז יותר, משמעות עמוקה יותר. הפחד, כפי שאני מנתח אותו בדיעבד, היה מפני להיות מוכה עומס, מפני להתפרק תחת לחץ של מציאות גדולה מדי מאשר נפש, שהורגלה לחיות רוב הזמן בעולם נוח של סמלים, יכולה אולי לשאת." (אלדוס האקסלי- דלתות התודעה)
מאמר שהתפרסם לאחרונה בניו יורק טיימס מתאר את תפקידה של Psymposia - קבוצת אקטיביסטים אנטי-קפיטליסטיים בכישלונה המפתיע של חברת לייקוס תרפיוטיקס (Lykos Therapeutics) לקבל אישור ממינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לטיפול חדשני בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), המבוסס על שילוב של MDMA ופסיכותרפיה. הטיפול, שפותח במשך כשלושה עשורים תוך השקעה של כ-250 מיליון דולר, נחשב במשך שנים כמועמד מבטיח לאישור, אך התברר שבדיון המכריע לפני ועדה מייעצת של ה-FDA, עלה גל נגד מצד Psymposia – שהעלה טענות קשות והצליח לערער את האמון בהצגת הנתונים של לייקוס.
רקע על לייקוס ומסלול הפיתוח
לייקוס היא גלגולה של הזרוע המסחרית (ה"פור-פרופיט") של הארגון ללא מטרות רווח MAPS, אשר יועד לאסוף משאבים כספיים גדולים שדרושים לשלב הניסויים הקליניים ולאפשר את הפקת המוצר לאחר אישורו. מייסד MAPS, ריק דובלין, פעל לאורך העשורים האחרונים לבסס מעמד חוקי ומדעי לשימוש מבוקר בחומרים פסיכדליים, ובפרט MDMA, כטיפול בטראומה. המחקרים שהוצגו ל-FDA הראו הצלחה מרשימה בהפחתת סימפטומים של PTSD, בייחוד בקרב נכי צבא ומטופלים שסובלים מטראומות קשות אחרות. על בסיס ראיות אלו ציפו הנהלת לייקוס וגורמים רבים בקהילה הרפואית לאישור כמעט ודאי. במהלך הדיון הרשמי ביוני, הופיעו עשרות מדענים, רופאים ומתמודדי פוסט-טראומה שהעידו לטובת יעילותו וחשיבותו של הטיפול. יחד עם זאת, מומחים בוועדה העלו גם חששות הנוגעים לסיכון לבריאות הלב והכבד, וכן לעובדה שרוב הנבדקים בניסוי זיהו שקיבלו MDMA ולא פלצבו – מצב שעלול ליצור הטיה חיובית בתוצאות.
עליית קבוצת Psymposia וההאשמות
המאמר מתמקד בהופעתם הפתאומית של מספר אנשים בולטים, בראשם ד"ר נֶשה דוֵנוט (Neşe Devenot), אשר הגיעו לדיון הציבורי והעלו טענות קשות לגבי לייקוס והניסויים הקליניים שלה. החבורה הציגה את עצמה כמומחית ל"אתיקה של חומרים פסיכדליים" וכ"משקיפים מטעם הציבור", אך התברר שהם מזוהים עם Psymposia – קולקטיב "שמאלני" המגדיר עצמו כקבוצת פעולה אנטי-קפיטליסטית. Psymposia הוא קולקטיב הפועל מאז 2014 כארגון ללא מטרות רווח, ומגדיר את עצמו כמקור ל"פרספקטיבות שמאלניות על סמים, פוליטיקה ותרבות". חברי הקבוצה, הפועלים לרוב בהתנדבות וללא שכר, מבקשים לערער על המבנים המסחריים והכלכליים בשדה הפסיכדלי, ובעיקר לצאת נגד מה שהם רואים כ"מסחור" של טיפולים פסיכדליים. על אף שהם עצמם מתארים את עשייתם כפעולה למען "בטיחות המשתמשים" והעלאת מודעות להיבטים אתיים בטיפול הפסיכדלי, רבים בקהילה המדעית והקלינית טוענים ש-Psymposia נוקטים גישה קיצונית ולעיתים חסרת בסיס ראייתי.
פעילות מרכזית וכוחם במדיה
עם הזמן, Psymposia רכשו שם של "שומרי סף" או "משגיחים" (Watchdogs) המוקדשים לחשוף פגיעות והתנהגויות לא אתיות הקשורות בשימוש בחומרים משני-תודעה. הם התפרסמו במיוחד בזכות חשיפה פומבית של מקרי הטרדה או תקיפה מינית במסגרת טיפולים פסיכדליים לא-רשמיים (במסגרות "מחתרתיות"). בנוסף, הם מרבים לבקר גופים גדולים, דוגמת חברות תרופות או ארגוני מחקר, שלטענתם אינם פועלים בהגינות או מסתירים מידע בעייתי על תופעות לוואי או התנהגות לא מקצועית מצד מטפלים. השפעתם גדולה דווקא משום שהם פועלים בעיקר ברשתות חברתיות ובתקשורת עצמאית, ובהם הם מעלים פוסטים נוקבים, עצומות מקוונות ופודקאסטים המגיעים לקהל רחב.
יחסי אהבה-שנאה עם עולם הפסיכדליה הכוח שצברו Psymposia גרר תגובות מעורבות בתוך קהילת החוקרים והמטפלים: יש הרואים בהם גורם חיוני שבא להגן על פציינטים ולהעיר את תשומת לב הציבור למצבי ניצול ופגיעה. לעומתם, רבים סבורים שהארגון מגזים בהצגת טענות חסרות ביסוס או מסלף עובדות, כשהוא רואה בכל שיתוף פעולה עם חברות מסחריות כצעד "קפיטליסטי" ובלתי מוסרי. דוגמא לכך היא המאבק שהובילו נגד חברת לייקוס (Lykos), במסגרתו העלו טענות חמורות על ניצול מטופלים, אך בלי להביא די ראיות קונקרטיות, לטענת מבקריהם. פעילי Psymposia גם הכניסו מתח ופירוד לתוך הקהילה, בשל סגנונם ה"תקיף" וכוחם להרוס מוניטין של חוקרים ומטפלים באמצעות קמפיינים ברשת.

קונפליקטים פנימיים והמשך הדרך
מעבר לעימותים עם גופי ענק כמו לייקוס, Psymposia נקלעים לעיתים גם לעימותים פנימיים. חלק מחבריהם לשעבר טענו כי הנהגת הקבוצה נוהגת בדרכים שתלטניות ופוגעניות גם כלפי פעילים מבפנים, ואף פנתה למוסדות אקדמיים כדי להצר את צעדיהם. חרף הביקורת, Psymposia ממשיכים להפעיל פלטפורמה פופולרית לדיונים ופודקאסטים, וממשיכים לאתגר את ה"מיינסטרים" הפסיכדלי. ספק אם יביאו לשינוי סדר היום ברמת המדיניות, אולם עוצמתם במדיה החברתית ובשיח המקוון הפכה אותם לגורם שאי-אפשר להתעלם ממנו בתחום המתפתח של הטיפולים הפסיכדליים.
בפסימפוזה טענו שלייקוס ומטפלים הקשורים לניסויים שלה הסתירו "רשימה של אירועים שליליים", כולל מקרים של התנהגות פוגענית או ניצול מיני של משתתפים. לפי הטענות, לא עצם ה-MDMA הוא שגרם לנזקים, אלא לטענתם ה"כת הטיפולית" שנוצרה סביב המטפלים והחברה. הטענות, שלא הובאו להן ראיות חותכות בדיון, העידו לכאורה על הסתרת עדויות על הטרדה, לחץ מנטלי או "שטיפת מוח". אף על פי שהוועדה המייעצת לא קבעה מסמרות באמינות התלונות הללו, המאמר מציין כי לפחות שבעה מתוך אחד-עשר חברי הוועדה ציינו במפורש את ההאשמות הללו כסיבה לדאגה טרם הצבעתם. לבסוף, הוועדה דחתה את הבקשה ברוב גדול, וה-FDA הוציא מכתב רשמי שבו הסביר את החלטתו על בסיס שאלות לגבי תוקף מחקרי, אפשרות להסתרת נתוני "אופוריה" (שנחשבת תופעת לוואי), וחשש מפני הטיה חיובית של הנבדקים. האשמות לגבי התנהגות לא-אתית הוזכרו אמנם בישיבת הוועדה, אך לא נכנסו לנימוקים הרשמיים של ה-FDA.
השלכות הדחייה וחילוקי דעות בקהילת הפסיכדליה
ההחלטה לדחות את הטיפול זעזעה את התעשייה העולה של טיפולים פסיכדליים: חברות נוספות שפיתחו טיפולים מבוססי קטמין או פטריות פסילוסיבין החלו לחשוש מפני רף מחמיר יותר מצד ה-FDA; אחדים מבכירי לייקוס התפטרו, כולל המנכ"לית איימי אמרסון; וגם מצבם הפיננסי של חברות פסיכדליות קטנות נפגע, כיוון שציפו לצמיחה בעקבות אישור ראשון מסוגו.
מעבר להשלכות המיידיות על הטיפול ב-PTSD, התעוררה ביקורת חריפה נגד Psymposia. מצד אחד, יש הרואים בקבוצה גורם חשוב שחשף פגיעויות בתעשייה צעירה שעלולה להיפגע מיחסי כוח, מניעים כלכליים ותאוות בצע. לאורך השנים ייחסו ל-Psymposia תרומה בחשיפת מקרים של תקיפות מיניות בשולי הטיפול הפסיכדלי. מנגד, חוקרים מובילים ומטפלים טוענים כי הקבוצה נוקטת שיטות של "פגיעה והשמצה" ללא הבאת ראיות קונקרטיות, וכי הם עלולים להטיל דופי ציבורי גורף גם בעבודה המדעית האמינה שנעשתה. חוקרים בכירים, ובהם רובין קארהארט-האריס (Robin Carhart-Harris), מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, ושמות מוכרים נוספים, מודים כי הם חוששים מביקורת הרסנית של הקבוצה. יש שהזכירו מקרה של ד"ר ביאטריס לבאטה (Beatriz Labate) ואחרים, שלטענתם נפגעו מקצועית לאחר ביקורת ציבורית אגרסיבית מצד Psymposia.

דוגמאות להאשמות שנויות במחלוקת
אחת הדוגמאות הבולטות במאמר היא כיצד הציגה ד"ר דוונוט מקרה, שבו מטפלת בשם ורוניקה גולד כביכול "החזיקה בכוח" מטופלת בניסוי MDMA. בפועל, על פי הממצאים וגרסת גולד, האירוע כלל סשן של קייטמין (ketamine) מחוץ לניסוי של לייקוס, ובו המטופלת דחפה בזרועותיה את ידי המטפלת בהסכמה – תרגיל פיזי לשחרור לחץ רגשי, ולא פעולה אלימה. גולד טוענת כי טענה זו הוצגה בצורה מסולפת וכי גופי הפיקוח של לייקוס מצאו שאין ראיה או תיעוד לתלונה דומה בניסויי MDMA עצמם.
דוגמה אחרת התייחסה לפרשה ישנה, שבה מטפלים בקנדה אכן הפרו את האתיקה הטיפולית במגעים גופניים עם משתתפת באחד הניסויים הראשוניים של MAPS (לא אותו ניסוי של הבקשה הנוכחית ל-FDA). המקרה דווח לרשויות, והמטפלים הורחקו לחלוטין מהמחקר. אף על פי כן, Psymposia השתמשה בסיפור כדי לטעון טענות על "ניצול מערכתי". בכך נוצר רושם ציבורי של בעיות מתמשכות ושיטתיות, בעוד לפי לייקוס, מדובר באירוע יחיד ומצער שטופל עוד טרם הגשת הבקשה לאישור.
השלכות פוליטיות וציפיות לעתיד
חלק מהגורמים בענף תולים תקוות בשינוי פוליטי או באופן שבו ממשל חדש יעודד מחקרים פסיכדליים מתוך התעניינות רבה בתחום זה. במקביל, במאמר מציינים שישנו גידול בתופעות של טינה ופילוג בתוך הקהילה הפסיכדלית עצמה: מי שתומך באישור רגולטורי מהיר מואשם לא פעם ב"קפיטליזם" וב"שילוב כוחות עם תאגידי תרופות", בעוד פעילים מהצד השני מואשמים בהפצת טענות שווא וחיסול קריירות של חוקרים. כתוצאה מכך, מומחים טוענים כי העימות פוגע בעיקר באלו הזקוקים לטיפול – כמו חיילים משוחררים הסובלים מ-PTSD ואזרחים שחוו טראומה קשה, שחייהם עשויים להשתפר הודות לטיפול ב-MDMA.
נכון לתחילת 2025, לייקוס מנסה לבנות מחדש את התיק לקראת הגשה מחודשת ל-FDA. החברה עשויה להידרש לביצוע ניסוי שלישי ויקר, שמטרתו להתמודד עם הטענות בדבר הטיה חיובית וסיכונים פיזיולוגיים. התהליך הזה עלול לעכב בשנים נוספות את הופעתו בשוק של הטיפול ב-MDMA, ולהכביד מאוד על המימון, שכן כבר הושקעו בו מאות מיליוני דולרים.

הצורך באקטיביזם שקול והתפקיד החיוני של קולות ביקורתיים
המקרה של Psymposia, כפי שעולה מהמאמר, מדגיש עד כמה חשוב שיהיו קולות של ביקורת ואקטיביזם בסצנה הפסיכדלית והמדעית בכלל. לעיתים, כאשר מתפתחת טכנולוגיה רפואית או תרופתית חדשה, יש נטייה טבעית להיאחז בתקווה ובפוטנציאל הריפוי, ולהתעלם מתופעות הלוואי, מהסכנות, ומהאפשרות שמטפלים או גורמי ממסד מסוימים ישתמשו בכוחם לרעה. במובן זה, ארגונים ביקורתיים עשויים להציף בעיות עקרוניות ולאלץ חברות מסחריות לנהוג בשקיפות ולהציב סטנדרטים בטיפול. וכך, כשטיפול פסיכדלי זוכה לתמיכה גורפת מצד אנשי מחקר וחברות תרופות, המשקיעים תקוות בחומר חדש בעל יכולות מרשימות, חשוב שתישמע גם האזהרה מפני מקרים של ניצול או חוסר אחריות אתית. אקטיביזם שקול וענייני, המבוסס על עובדות והתייחסות להשלכות האמיתיות, חשוב מאין כמותו כדי ליצור איזון בין התקדמות רפואית לבין שמירה על בטיחות המטופלים וזכויותיהם.
החשיבות של שמירה על זכויות אדם בצל השאיפה המסחרית
על אף התועלות האפשריות של MDMA או חומרים פסיכדליים אחרים לטיפול בהפרעות קשות, אסור להתעלם מהצד האנושי: בריאות נפשית אינה רק הצלחה קלינית או עסקית, אלא גם שמירה על כבודם של מטופלים ומטפליהם. בעולם שבו פיתוח תרופות ועזרים רפואיים כרוך במאות מיליוני דולרים, תמיד קיימת סכנה שהמרכיב הכלכלי ישתלט על השיח. לכן, מתבקשת מעורבות של קבוצות זכויות אדם וארגונים חברתיים שקוראים לחשוף עוולות, אם הן מתרחשות, ולוודא שכל אדם שבוחר להשתתף בניסוי קליני או לקבל טיפול חדשני זוכה להגנה מלאה על שלומו, פרטיותו ומעמדו האוטונומי. דווקא התחום הפסיכדלי, הנוגע כל כך לחוויה הפנימית העדינה של המטופל, מחייב הגברה של הפיקוח והרגישות האתית, ולא רק ריצה קדימה אל עבר האישור הרגולטורי הבא.
מעבר להיבט הרפואי, ישנה חשיבות רבה להכיר בלגיטימיות של חופש האדם לחוות מצבי תודעה שונים כאקט של "ריבונות קוגניטיבית" (Cognitive Liberty). למעשה, בעקבות כישלונה העולמי המוכר של המלחמה בסמים, יותר ויותר חוקרים, משפטנים ופעילים חברתיים מעוררים שיח על זכויות אישיות לבחון ולחקור תודעה פנימית, בין אם במרחב הטיפולי ובין אם במסגרות חברתיות או תרבותיות. גישה זו מושפעת בין היתר ממורשתן של תרבויות ילידיות, שעבורן שימוש בצמחי מרפא וחומרים משני תודעה הוא חלק ממסורות ריפוי ודת, ולא רק תוסף רפואי. בהקשר זה, הרחבת החקיקה והמדיניות מעבר לאישור או איסור טכני של חומר פסיכואקטיבי עשויה לאפשר גישה בריאה, שקופה ובטוחה יותר גם למי שמבקשים לחוות חוויות פסיכדליות מבחירה אישית. במקביל, היא תסייע לשנות את התפיסה הציבורית הרואה בחומרים אלה בהכרח "מסוכנים" או "בלתי חוקיים", ותכיר באפשרות שיכולות להיות בהם תועלות נפשיות ורוחניות גם מחוץ למסגרת הטיפולית הרשמית.
לסיכום, המאמר מדגים כיצד שורה של גורמים – חששות אתיים אמיתיים מחד גיסא, ומסע ציבורי-אידאולוגי אגרסיבי מאידך גיסא – התלכדו כדי לפגוע בקידום טיפול פורץ דרך ל-PTSD. פרשת דחיית הבקשה חושפת את הקושי הרגולטורי של טיפול פסיכדלי שכולל גם רכיב של פסיכותרפיה (שאינו מפוקח בידי ה-FDA), וממחישה את השבריריות המאפיינת שדה רפואי צעיר הנמצא תחת זכוכית מגדלת. במקביל, היא מלמדת על הכוח של קבוצות מחאה קטנות להשתמש בתקשורת וברשתות החברתיות כדי לערער אמון ציבורי, לעורר סימני שאלה אתיים ולסכן פרויקטים מדעיים בהיקף גדול. כעת עולה השאלה האם התקדמות רגולטורית תמשיך חרף ההתנגדויות הפוליטיות והתרבותיות, והאם דיון ציבורי בהיבטי האתיקה של טיפולים פסיכדליים יוביל בסופו של דבר לתוצאות חיוביות יותר עבור החולים.
How an Activist Group Helped Torpedo MDMA Therapy
Comments